אתמול (06/07/2026) השתתפתי בכנס EDMAKE 2026 מבית קרן אלון לחינוך.
בכנס השתתפו כמה עשרות אנשי חינוך, יזמים, חוקרים ומובילי מדיניות במערכת החינוך במטרה לקדם עשיינות (Make) ורב-תחומיות בחינוך, הידועה גם כ-STEM.
STEM הן ראשי תיבות של:
- Science
- Technology
- Engineering
- Mathematics
יש כאלה שמוסיפים גם את ה-A של Art/Agriculture/Architecture, כך שהמושג נהיה STEAM.
קודם כל, תודה רבה ליובל שגב, האחראי על ההנדסייה בבית ספר המשותף חוף הכרמל, שהזמין אותי להשתתף בכנס.
הייתי שמח לראות שמערכת החינוך סוף סוף מקדמת את הרעיון הזה גם בארץ. אומנם באיחור של כ-10 שנים בהשוואה למדינות מפותחת אחרות, אבל בכל זאת כיוון מבורך.
באתי לכנס בעיקר כדי לשמוע מהם הצרכים של המורים במערכת החינוך שרוצים לקדם טכנולוגיה ועשיינות (Making).
אולי לא מפתיע, אבל הדבר העיקרי שחסר למורים הוא זמן! זמן ללמוד את הנושאים. זמן לסדר את המעבדה. זמן עם התלמידים. תעשו כיתות קטנות יותר כדי שאפשר יהיה להשקיע יותר זמן בכל תלמיד שזקוק לזה...
יש עוד מכשולים כמובן, אבל נראה שיש רצון, גם אצל המורים וגם אצל המנהלים, אבל אין זמן.
כנראה גם אין תקציבים, אחרת היו מגייסים עוד אנשים שיפנו זמן למורים שיכולים ללמד את התחומים הרלוונטיים.
יש גם קושי למצוא אנשים מולטי-דיסציפלינריים שיוכלו להוביל מקומות כמו ההנדסייה של יובל, או MakeLab של אבי אוסטפלד.
לדעתי, אם היו תקציבים, היה אפשר לגייס כמה אנשים, שכל אחד מתמחה בתחום מסויים (אלקטרוניקה, עיצוב, מידול תלת-מימד), מאשר לחפש אדם אחד שידע את הכל בצורה טובה וגם יוכל לחנך את הילדים בתחומים אלה.
ממה שאני רואה, מקומות כאלה בעיקר מחפשים מנהלים שיפעילו את המקום. מפתיע, אבל גם לתפקיד לא טכני הזה קשה למצוא את האנשים המתאימים.
בכנס השתתפה חני גליצקי, מנהלת אגף טכנולוגיה במשרד החינוך. היה נשמע שהיא לא כל כך מרוצה מזה שתחום ה-STEM מפוזר בין הרבה גופים פרטיים ובקושי נמצא במערכת החינוך עצמה.
יש בזה משהו... אולי האנשים הטכנולוגיים והמולטי-דיסציפלינריים עם הידע הדרוש כדי להוביל את נושאי ה-STEM לא רוצים להיות במערכת החינוך שידועה בתגמול נמוך מאוד למי שנמצא בה? אולי יש סיבות אחרות? לטענת חני לא חסרים מורים... אולי הם פשוט לא במקצועות הנכונים?
אנשים דיברו על עשיינות (Making) קצת שונה ממה שחשבתי עליה. אחת הדוגמאות שדיברו עליה היא מורה להיסטוריה שבנה/תה עם הילדים מודל של עליית הגג בה הסתתרה אנה פרנק, כדי להוציא אותם מהספרים והטקסט המשעמם ולהמחיש להם איך היה נראה המקום.
אני ראיתי את התחום ככיתות מלאכה שנעלמו ממערכת החינוך, ההנדסיה של יובל - סדנא בה יש את כל מה שצריך כדי לבנות משהו. אבל ללא ספק בניית דגם מציאותי כדי להמחיש חומר שנלמד במקצוע שלא ממש טכנולוגי הוא גם Making. אם כבר ללכת לכיוון הזה, הייתי מצפה לראות שיעורי פיזיקה מעשיים יותר, שם יש יותר מרחב לבניית דברים כדי להדגים את החומר הנלמד, אבל גם לזה צריך זמן, שאין למורים כדי להשקיע ברעיון.
אם אני חושב על זה, אז באמת יש הרבה גופים מחוץ למערכת החינוך. גם כאלה שמנסים ללמד את המורים הקיימים בתחומים הרלונטיים וגם כאלה שמפעילים מתחמים בתחום, בעיקר לסדנאות וקורסים. לא חושב שמתחמים כאלה משרתים את התלמידים עצמם, כמשהו שדומה לשיעורי מלאכה שהיו בעבר הרחוק.
היה לי קצת מצחיק לשמוע מורה שסיפר בהתלהבות על המקום שהוא הקים ומתפח בשדרות, בו הוא רוצה להגיע למצב שהוא בונה מכונית מירוץ פורמולה 1 כדי להתחרות במכונית של אוניברסיטת בן גוריון. הוא סיפר שהוא רואה ניצוץ בעיניים של הילדים והילדות שרואים/רואות שאפשר לבנות את הדבר המגניב הזה - מכונית מירוץ.
למה זה הצחיק אותי? כי בתקופתי במקיף א' באשדוד היו שתי מגמות, אליהן היו מגיעים תלמידים, שבואו נגדיר אותם ככאלה שהיו מתקשים בלימודים - מכונאות רכב לבנים ועיצוב בגדים לבנות. היום מנסים לשווק את אותן המקצועות כמשהו מגניב וטכנולוגי. STEM!
באחת השיחות בשולחן העגול בו המארגנים רצו לייצר שיח של בעיות ופתרונות בין משתתפים עם השקפות עולם שונות (מחנכים, מנהלי מייקרספייס, יזמים וכו') עלה משהו מעניין שממש הפיל לי איזה שהוא אסימון... מנהלת חינוכית ממוזיאון ירושלים (מקווה שזכרתי את התפקיד נכון, אבל את השמות אני לא זוכר אף פעם) אמרה משהו שהתחברתי עליו מיד - "לילדים אין שום דבר שהם יכולים לפרק". בילדותי פירקתי כל דבר שיכלתי כדי לראות ולהבין איך זה בנוי. מכשירי רדיו, אופניים, מגירות של השולחן... מה לא... נשרטתי, התחשמלתי... עבדתי עם הידיים והראש. גם רוב הצעצועיים שגדלתי עליהם היו כאלה שהיו בנויים כך שהיה צריך להרכיב ולפרק משהו. גדלתי עם ערכות אלקטרוניקה, שאני מנסה לשחזר משהו סגנון. מבחינת מכניקה גדלתי על רכיבי meccano שכבר לא מייצרים יותר, אבל יש את רכיבי goBILDA במקום.
ומה יש לילדים של היום? טלפון? שבנוי כך שלא נועד להיפתח. גם אם שוברים אותו, לא רואים שם משהו מעניין. לילדים שלי בקושי היו אופניים (לצערי). כי חם... כי מסוכן... נשאר להם אולי לפרק את המחשב, אבל ההבנה שהם עלולים להישאר בלי החלון לעולם הגדול כנראה שלא ממש מושכת אותם לכיוון הזה.
מה אתם חושבים על זה? האם צריך לעודד את הילדים לפרק דברים בבית? או אולי לספק להם בכוונה דברים שהם יכולים לפרק להנאתם?
עוד משהו מעניין שיצא מהביקור - כהרגלי הגעתי מאוד מוקדם והלכתי ישר להנדסיה, בה יובל היה לקראת סיום של סדנת micro:bit למורות/ים, שנראה היה שזה המפגש הראשון שלהם עם תחום האלקטרוניקה ומיקרובקרים. המשתתפים היו בשלב של הצגת פרוייקטים שהם בנו. חלקם לא עבדו או לא עשו את מה שהם התכוונו שיהיה, אבל היה אפשר לראות את ההתלהבות וההנאה שלהם מהתהליך והדרך, מאשר מהתוצאה, גם אם זה לא עבד בסוף.
אחרי זה שאלתי את יובל איפה הקושי העיקרי שהוא חושב שיש למורים כאלה במפגש הראשון שלהם עם התחום: כתיבת קוד, מכניקה או אלקטרוניקה והחיבורים? יובל ענה מיד ובצורה חד-משמעית: אלקטרוניקה והחיבורים! עם הקוד הם מסתדרים, אני מניח בגלל שזה משהו לוגי יחסית, והתכנות של micro:bit מתבצע במששק גרפי בו גוררים ומחברים צורות כדי לייצר את מה שמתכננים. למכניקה בדרך כלל מגיעים רק אחרי כל השאר, וההנחה שלי שזה יהיה קשור ליצירתיות של המורה. אלקטרוניקה וחיבור חוטים עדיין נשאר הנושא הבעייתי בסיפור. למרות שיש סביב micro:bit די הרבה רכיבים שאמורים לעזור עם חיבורים מהירים ובטוחים, זה לא מספק פתרון לפרוייקטים שיובל רצה להעביר בסדנה.
כל זה משתלב בדיוק בכיוון המחשבה שהיה לי כשהתחלתי את פרוייקט ה-plug-n-play שהזכרתי בכמה פוסטים הקודמים. קשה להסביר למישהו שלא בקיא באלקטרוניקה שצריך לשים נגד בטור ללד, או שיש רכיבים שחלקם עובדים ב-3.3V וחלקם ב-5V ולחבר אותם יחד לא תמיד יעבוד. זה נותן לי פוש נוסף להמשיך עם הפרוייקט הזה.
אם אתם חלק ממערכת החינוך, מורים, מנהלי מתחמי Makers, אני בטוח שב-EDMAKE מבית קרן אלון לחינוך יותר מישמחו שתצטרפו לתוכניות שלהם ותיצרו איתם קשר.
מה דעתכם על לימודי STEM בארץ? יש לכם רעיונות איך לקדם את זה? האם אתם רואים את זה בבתי הספר סביבכם?
כרגיל, אשמח לתגובות או רעיונות לפוסט בפייסבוק.
